Tratados Zevahim - Capítulo 9 - Mishná 6

וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:

וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש:

ופקעו מעל המזבח. לארץ. אסקלטי״ר בלע״ז:

לא יחזיר. אין צריך להחזיר:

וכן גחלת שפקעה. אין צריך להחזיר:

אברים שפקעו כו׳. אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו׳ כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם:

קודם לחצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר:

ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו:

ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:

וכולם. פירש הר"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י והר"ב שהעתיק בפ"ו מה' מה"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ"ג מה' פה"מ אם עלו ירדו:

שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה:

לא יחזיר. לשון הר"ב א"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש"י הכא אין צריך להחזיר. א"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א"נ דעת הרמב"ם פ"ג מהלכות פה"מ: