Tratados Eruvin - Capítulo 4 - Mishná 10

מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

מי שיצא. מעירו, ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה, שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת ויכולין לילך מזו לזו ע״י עירוב:

והחזירו חבירו. דאמר ליה עת חמה היא עת צנה היא:

הוא מותר לילך. למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה:

וכל בני עירו אסורין. שלא החזיקו בדרך ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם:

רבי מאיר אומר כו׳ ר״מ מספקא ליה, אי עני הוא הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דלמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב לאו עני. הוא הילכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו, ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה אלא בביתו. והלכה כרבי יהודה:

והחזירו חבירו כו'. פי' הר"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ"ש דא"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר: