Tratados Eruvin - Capítulo 7 - Mishná 11

נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְחֶנְוָנִי וּלְנַחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ עֵרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו. וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֵרוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

נותן אדם מעה לחנוני. המוכר יין, ודר עמו במבוי:

או לנחתום. המוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו:

לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה, והרי אינה קונה לו דמעות אינן קונות ונמצא מערב לו במעותיו:

ומודים בשאר כל אדם. בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי:

שאין מערבין לאדם. כשמערבין לו משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר לו זכה לי לא נתכוין אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכיה דעתיה נמצא מערב לו שלא מדעתו:

עירובי תחומין. חוב הוא שמפסיד לצד האחר ושמא אין נוח לו. והלכה כר׳ יהודה:

נותן אדם מעה כו'. בגמרא פריך מאי טעמא דר"א הא לא משך ומשני עשאו כארבעה פרקים בשנה דתנן (בפרק ה' דחולין משנה ד') שהעמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות כמו שפי' הר"ב שם. הכא נמי מפני תקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:

[*ולנחתום. והר"ב העתיק או לנחתום וכן בפירש"י וכן הגירסא במשנה שבסדר ירושלמי]:

לא זכו לו מעותיו כו'. כתב הר"ש ואפילו עירב כו' וזכה גם לזה כו'. בדברי רש"י כתוב וזיכה ביו"ד וכן משמע דר"ל שזיכה לו ע"י אחר ממה שכתב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכים ואי איתא דלא זיכהו ע"י אחר מאי קאמר שלא נתכוין. שלא זיכה הל"ל דלאו כוונה חסריה אלא מעשה הוא דחסריה. הלכך מסתבר דזיכה ע"י אחר קאמר ואפ"ה לא מהני ליה לפי שזה שזיכה לו ע"י אחר לא כיון לזכותו במתנת חנם כדרך המזכין. אלא כונתו היתה שיקנה במעות ומעות אינן קונות. ומה שזיכה ע"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. אבל לפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע"י אחר משמע דמהני. וקשה דמדנקט ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים דמשמע וכ"ש אם עירב לזה לבדו. וי"ל דהא דנקט אפילו כו' משום וזיכה הוא דנקט הכי. וה"ק לא מיבעיא כשלא עירב הוא בשביל האחרים אלא כל אחד הביא עירובו דהשתא ודאי אינו מזכה העירוב בשביל זה שנתן המעה אלא מניח חלקו ומערב עם האחרים. דפשיטא דלא זכה בעירוב משום דמעות אינן קונות. אלא אפילו עירב בשביל האחרים דהשתא ודאי שזיכה ע"י אחר בשבילם שהם לא נתנו לו כלום ונמצא שכל העירוב שהניח בשביל האחרים ובשביל זה שנתן המעה שזיכה ע"י אחר דמסתמא כיון שבא לכלל זכייה ע"י אחר שמזכהו לכל העירוב דלמה יזכה הרוב ויניח המעט. אפ"ה קאמר דלא מהני לזה שנתן המעה משום דאע"ג דזיכה ע"י אחר לא נתכוין כו' אלא שיקנה במעה. ואע"ג דודאי דבעלמא לא בעינן לקונה במשיכה שימשוך הוא דוקא אלא שלוחו כמותו ומהני כשימשוך ע"י שליח. וזה פשוט. מ"מ הכא לא עשאו בעל המעה שליח לזה האחר שעל ידו מזכה בעל החנוני אלא כל כוונתו לקנות מהחנוני במעות. וזהו שפירש"י והר"ב לקמן בדיבור שאין מערבין כו' שלא נתכוין אלא לקנות וכו' ולא סמך עליו שיעשה שלוחו. כלומר שיעשה לזה שמזכה על ידו שיהיה שלוחו. והואיל ולא נתכוין שיהיה זה הזוכה שלוחו. וגם החנוני לא נתכוין כו' א"כ במה יקנה במעות ומעות אינן קונות. כך נראה בעיני דעת רש"י ז"ל. ודלא כמו שכתבו התוספות דבחנם פירש"י שלא נתכוין כו' דאפילו זיכה ע"י אחר או קנה מן השוק כיון שהנותן מעה נתכוין לקנות במעה מהחנוני ומעות אינן קונות כל הזכיות שעשה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא מדעתו וכתבו דלשון הקונטרס דלקמן נמי מוכיח כן. ור"ל זה הלשון שהבאתי בסמוך. ובאמת שמוכח מתוכו דבכוונת הנותן תלי רש"י אבל על הדרך שכתבתי דמיירי שזיכה ע"י אחר ולכך אם היתה כוונת הנותן שיזכה ע"י האחר. ושהאחר יזכה לו הוי מהני דהוי כאילו עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. דאטו מי שמקנה חפץ לחבירו במעות שנותן לו ואח"כ נותן החפץ ליד הקונה בלא כוונה שימשוך כדי לקנות. וזה זכה ומשכו מי לא הוי משיכה מעלייתא דכיון שמושך בפניו אין צריך שיאמר לו לך משוך וקני כמו שכתוב בטור ח"מ סי' קצ"ז. וכתבתי ג"כ במשנה ד' פ"ק דקדושין והכא נמי אי הוה זה הזוכה כשלוחו של זה הנותן מעה היה זוכה בשבילו אע"פ שזה לא נתכוון כדרך המזכין. מכל מקום זכה זה מפני הדברים שאמרנו. וזהו שהוצרך רש"י להוציא ג"כ מכוונת הנותן מעה שלא היתה על סמך שיעשה שלוחו וכדפירשתי אבל מ"מ לא לחנם כתב מתחלה שלא נתכוין החנוני כו' אלא בכוונה מכוונת כתב כן לפי דאיירינן בשזיכה ע"י אחר וכדפירשתי. ואילו נתכוין החנוני ככל חקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואע"פ שהנותן מעה לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה מכל מקום לא מפני כן נאמר שהיא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ושמפני כן לא יזכה בעירוב ולפיכך הוצרך לומר שלא נתכוון החנוני כו' דתרווייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וכן הנותן. דאילו נתכוין החנוני זכה זה ככל שאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן. ואילו נתכוון הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב וכמשפטו אע"פ שהחנוני לא נתכוין מכל מקום היה קונה במשיכת שלוחו וכדכתבתי. אבל התוס' נוסחאותם בפירש"י היתה וזכה בלא יו"ד כמו שהעתיקו וכנראה מלשונם שכתבו. ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע"י אחר עד כאן. ומדהדרו וכתבו ואפילו זיכה וכו'. שמע מינה דהא דמתכוין להקנות בלא זיכה ע"י אחר מיירי ואם כן זה שכתב רש"י שלא נתכוין כו' מיירי בלא זיכה ע"י אחר. ומפני כן כתבו מה שכתבו. אבל לפי עניית דעתי הקלושה והרטושה. נראה להוכיח מלשון נתכוון שנוסחא העיקרית בדברי רש"י כנוסחאות ספרינו וזיכה ביו"ד. ועוד יש לי הוכחה גדולה מזו דלעיל מיירי שהיה העירוב ע"י אחר שזיכה על ידו להאחרים ממה דמפרש לקמן כשאומר לחנוני ערב עלי קנה עירוב. ואי בלא שום זכייה ע"י אחר מאי עדיפא בלישנא דערב מלישנא דזכה דודאי דלא יקנה אלא ע"י זכייה דע"י אחר כמשפט המערב לאחרים. אבל אם נאמר דאיירינן שלהאחרים היתה זכייה ע"י אחר נוכל לומר שכיון שא"ל ערב עלי הרי בקש מידו זאת שיעשה עמו משפט העירוב ואמרינן שהזכייה שע"י אחר המועלת לאחרים מועלת גם לו וכמו שאפרש בס"ד בדבור דלקמן מכל זה [מוכח] שהנוסח וזיכה ביו"ד והב"י שהגיה בסימן שס"ט שצ"ל בדברי רש"י וזכה בלא י' וגם בטור הגיה כן. ואע"פ דלכאורה בטור יש מקום להגהתו לפי שהוא כתב אח"כ שאם זיכה לו הנחתום ע"י אחר שקנה עירוב. ומשמע לכאורה דעד השתא לאו בזיכה ע"י אחר איירינן. ואפילו לפי זה נראה בעיני שאין להגיה גם בדברי הטור מהטעם שאוכיח בדבור הסמוך לקמן. וזהו כדעת אביו הרא"ש ז"ל שאעתיקהו לקמן בסמוך וכל שכן בדברי רש"י עצמן דפשיטא שהנוסח ביו"ד ממה שהתבאר וה' אלהים אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת אמן:

ומודים בשאר כל אדם כו'. פירש הר"ב דנעשה כאומר לו ערב עלי. כ"כ רש"י ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני ע"כ וכבר מבואר טעמו ממ"ש לעיל וזה לשון הטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אלא אם כן יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אומר לו שיזכה לו כמו לאחרים ע"כ. ועוד כתב וכן אם זיכה לו ע"י אחר קנה וכמ"ש לעיל בשמו. ואני שמעתי ולא אבין אילו היתה כוונת הטור דעד הכא לא איירינן שהיתה כאן שום זכייה ע"י אחר וכנראה מדבריו וכאשר פירשו הבית יוסף. א"כ אחרים נמי במה יזכו אלא על כרחך לומר שהאחרים נתנו עירובן בעצמם והוא עירב להם כלומר שהוא התעסק לקבץ עירובם ליחד. ואי הכי מאי אהני ליה אפילו יאמר לו בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים אכתי במה יקנה זה העירוב שמניח זה בשבילו כיון שאין כאן אחר הזוכה בעבורו. ומפני כן הוצרך המגיד לכתוב דמיירי כשא"ל ערב עלי שקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה ע"כ. אבל אם נפרש כמ"ש אני בדברי רש"י דלעולם זיכה לאחרים על ידי אחר. אלא שלזה לא נתכוון בזכייה זו להקנות לו כיון שנתן מעה וסמך על המעה בדוקא. אתי ודאי שפיר דכשא"ל ערב עלי הוי כאילו א"ל שיזכה לו כמו לאחרים כלומר כמו שמזכה האחרים על ידי אחר. כן יזכה לו ע"י האחר ושתעלה לו זכייתו זאת כזכיית כל חקת משפט עירוב. ואם זאת היתה כוונת בעל הטורי' כנראה מלשונו זה שבא לבאר למה מהני לשון ערב עלי ולא הועילנו כלום אלא על הדרך שכתבתי. אף אני אומר שאין צריך הגהה בדבריו כלל אלא לעולם דבריו אמורים בשזיכה לאחרים על ידי אחר וכדברי רש"י. ומ"ש אח"כ או שיזכה לו הנחתום על ידי אחר. ר"ל או שיזכה לו על ידי אחר בכוונת זכייה כדין זכיית עירוב לא שלא במתכוון כדלעיל:

שאין מערבין כו'. כתב הר"ב הלכך גבי חנוני כו' נמצא מערב לו שלא מדעתו. כל זה דברי רש"י. וביאור תחלת הלשון כתבתי למעלה בס"ד. אבל זה שכתב נמצא מערב לו שלא מדעתו קשיא דמידי הוא טעמא דשאין מערבין שלא מדעתו משום שאין חבין כו' כדתנן במתניתין. והכא שבקש מידו זאת לערב בעבורו היאך שייך לומר שהוא שלא מדעתו דבשלמא דמעות לא קנאו וזה לא נתכוון לזכות לו כ"א על ידי מעות כדפירש לעיל ומש"ה לא קנאו ניחא. אבל הך טעמא לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא"ש תמה בזה על דברי רש"י אלא דתמה עוד על התוספות שכתבו דזיכה לו על ידי אחר לא מהני דאמאי לא. כיון שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה. ומפני כן כתב דפירוש המשנה כמשמעה דאם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו דמעות אינן קונות ולא סבירא ליה כת"ק דהוי כמו בד' פרקים כו' כמ"ש לעיל אבל אם זיכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב. והא דקתני שאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. והכי קאמר ואין מערבין כו' וכה"ג בפרק קמא דיום טוב (במבנה ב') שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעות לחנוני ה"ל למתניה קודם הך דתני ומודים חכמים עכ"ל. ולפי מ"ש אני לעיל תמיהתו השניה לא סלקא אלא טעמא רבה איכא דאע"ג שגילה בדעתו שחפץ בעירוב וזיכה לאחרים על ידי אחרים לא מהני לו כמו שהארכתי. מ"מ מפני תמיה הראשונה נכון לקיים פי' דשאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא. וכהאי פי' צריכין ג"כ לומר בריש פ"ד דנדה ומשנה ה' פ"ה דפרה ועיין משנה ז' פ"ה דאהלות [*ומשנה ב' פ"ב דהוריות]:

אבל בעירובי חצירות כו'. והא דתנן במשנה ז' צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר"ב בחצר שבין שתי מבואות והכי מוקים בגמרא ור"י לאו לאפלוגא אתא וא"נ פליג איפסק בגמרא הלכה כמותו להכי שפיר פירש לעיל דוקא בכה"ג. ובטעמא דת"ק דהכא כתב הרא"ש דאפילו במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב ע"כ. ויש למצוא טעם על הדרך שכתב המגיד בפ"ה מה"ע דאפילו לדס"ל בחצר שבין שתי מבואות שיכולה להשתתף עם שתיהן אפ"ה אין אומרים זכות הוא לו דשמא אינה חפצה בשתוף שני מבואות דאוושי לה אינשי שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם ולהתחבר שם ביחד. ע"כ. וה"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושא דבני החצר עצמו. שאם לא יוכלו לטלטל כליהם בחצר ישבתו איש איש בביתוולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. ולמאי דאמרן דפליג לא קשיא דקתני אמר ר"י ולא ר"י אומר כמו שכתבתי במשנה ט' בס"ד: