Tratados Nedarim - Capítulo 3 - Mishná 11

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי, יְהַנֶּה לַנָּכְרִים. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים, מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הַגּוֹיִם. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הַגּוֹיִם, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב, וְאוֹמֵר (שמואל א יז) וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שמואל ב א) פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה עָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֶמַר (בראשית יז), הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג), כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

מותר בישראל. שיצאו מכלל בני נח:

ואסור בעובדי כוכבים. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם:

אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב (בראשית י״ז:ה׳) כי אב המון גוים נתתיך:

ומותר בעובדי כוכבים. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא אקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב (שם כ״א) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק:

שאיני נהנה לישראל. משל ישראל:

שאין ישראל נהנים לי. משלי:

ומוכר ביותר אם שומעין לו גרסינן. כלומר ימכור הדבר ביותר מכדי שויו אם ירצה חבירו לשמוע לו, ולקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששוה:

לערלים. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה:

למולים. המאמינים בברית מילה:

מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה:

ואסור במולי אומות. כגון ערבי מהול וגבעוני מהול:

שלש עשרה בריתות. נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם:

שהיא דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת:

שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול, ואפילו במקום בהרת, ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דהשמר בנגע הצרעת (דברים כ״ד:):

קונם שאיני נהנה וכו'. וכן הוא בכל הנוסחאות ותמיהני דהוה ליה למימר שאני וכמו שכתבתי בריש פ"ב בשם הכ"מ וע"ש. וכן בריש פרק קמא בשם הר"ן ובפסקי הרא"ש גרם לכולהו שאני [*והתוספות פרק הערל (יבמות ד' ע"א) כתבו דשפיר גרס שאיני שאין דרך התנא לדקדק בלשונו והביאו ראיה לדבר]:

לבני נח. כמו משל בני נח. וכמו כל לישנא דלך דבפ"ק. והר"ב כתב כן גבי שאיני נהנה לישראל ן*ושאין ישראל נהנין לי. ועיין מ"ש ברפ"ק בד"ה לך כו']:

מותר בישראל. פי' הר"ב שיצאו מכלל בני נח כיון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה. גמרא:

ומותר באומות העולם. כתב הר"ב דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. גמרא. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהלכות נדרים והרי יצחק אמר ליעקב (בראשית כ״ח:ד׳) ויתן לך את ברכת אברהם ע"כ. והיה יכול להביא דברי הש"י שאמר (שם) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ועוד א"ל (שם ל"ה) את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו' אלא דקרא דויתן לך קודם לאלו המקראות והם דברי הנביא ואע"פ שלא אמרן בנבואה:

שאיני נהנה לישראל וכו'. דוקא נקט אומה שלימה דאילו מחבירו תנן בס"פ דלקמן דלא ימכור ופירש הר"ב גזירה שמא יקח כו' אבל אומה שלימה לא גזרו דא"א לו שיפרוש מכולם כ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' נדרים:

לוקח ביותר ומוכר בפחות. דמתניתין מוקמי' לה בגמרא בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל ג"כ דלא קפץ עליה כלל דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה. וכי אמר דפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה"ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם הר"ן:

לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:

שאיני נהנה להן והן לי יהנה לעכו"ם. כתב הרא"ה ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו והו"ל כי ההיא דאמר לעיל בפ"ב שבועה שלא אישן שלשה ימים כו' [כמו שכתב הר"ב שם בר"פ] לוקה וישן לאלתר והכא נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קמ"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר"ן:

ואומר והיה הפלשתי הערל הזה. וכ' הר"ן כלומר אי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים. ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפא דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול. וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים וא"א לעם גדול שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים עכ"ל. ואפ"ה ניחא ליה לתנא למנקט קרא דכי כל הגוים משום דההוא קרא נביא מפי הקב"ה אמרו ומהאי טעמא נמי אקדמיה ואע"ג דירמיה בתר דוד הוה:

שנכרתו עליה י"ג בריתות. שנאמרו בפרשת מילה ומנאן הרמב"ם בפירושו וזיל קרי ביה רב. אבל קשיא לי שאין כולם מורים על כריתות ברית כמו והיה לאות ברית. את בריתי הפר שאינם אלא כמו סיפור דברים. ועוד למאי נ"מ כרת ה' י"ג בריתות דכיון דהחזיק דבריו בברית א' כבר נתקיים ומה לי עוד יותר לכך נ"ל דודאי שאלו הי"ג בריתות שבפרשת מילה לא באו כולם על כריתת ברית אבל הענין שממספרם וממנינם אנו יודעים שנכרתו עליה י"ג בריתות כלומר שלכך באו במספר י"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע"ה ושם נאמר (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית והוא מוסב על כל מדה ומדה שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם והרי שם אותו הברית הוא כולל י"ג בריתות ברית לכל מדה ומדה וזהו שנכפלו הבריתות במילה י"ג פעמים להורות שגדולה היא ושאינה חוזרת ריקם כמו כל הי"ג מדות שהברית על כל אחת ואחת והן י"ג. ואות אמת על פירוש זה שכן אלו י"ג לא באו כולם בפרשה א' אבל יש הפסק פרשה ביניהם והיו"ד מהם בפרשה א' והג' בפרשת אחרת כמו הי"ג מדות עצמן כפי הסדר המפורסם בהם שהג' מהם שמות שאינם נמחקים. והשאר כינויים ונמחקים. ואצל אברהם אבינו ע"ה נאמרו בהדרגה ממטה למעלה כי כן השגת כל משיג מן המאוחר אל הקודם. ולמרע"ה נמסרו כסדר תפלה להמשיך שפע שבע רצון ממעלה למטה. אבל אע"פ שבאו הי"ג בריתות שבמילה בב' פרשיות. מ"מ היתה נבואה אחת שלא נסתלק הדבור ממנו עד אחר כל אמירות הי"ג בריתות אח"כ נאמר (בראשית י״ז:כ״ב) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם ונמצא שכולם נאמרו בדבור אחד ובמראה אחת וזה מפני האחדות הגמור:

שדוחה את השבת החמורה. קשה לי למאי איצטריך למימר החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה היא וכי קאמר שדוחה את השבת לסגי ליה ושפיר ידעינן גדולתה של המילה. ונ"ל לתרץ מהא דאיתא בפי"ט דשבת דף קל"ב דאיכא מ"ד דהא דמילה דוחה את השבת מק"ו דצרעת נפקא לן ומה צרעת דחמורה שדוחה את העבודה שהעבודה נדחה מפני כהן המצורע ועבודה דוחה את השבת בקרבנות שזמנן קבוע מילה דוחה אותה כלומר צרעת. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא המילה דוחה אותה. ואיכא מאן דאמר דלא צרעת חמירא אלא שבת חמירא והא דצרעת דוחה העבודה לאו משום חומרא דצרעת אלא משום גברא הוא דלא חזי. ומש"ה דייק תנא למתני החמורה לומר דהא דדוחה שבת לאו מק"ו מצרעת חמורה וכו' נפקא לן דהא שבת חמורה. וכתב הר"ב דנפקא ליה מביום הכי מסיק התם בגמרא. ועיין סוף פי"ח דשבת מ"ש שם:

שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. דיש זכות תולה כדתנן במ"ד פ"ג דסוטה. וא"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה ונ"ל דטעמא דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה:

מלא שעה. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל מרע"ה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר (שמות ד׳:כ״ד) ויהי בדרך במלון כלומר משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון ושמע מינה דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו ואם תאמר כיון שהיה במלון עדיין היה לו לצאת לדרך היאך ימול. כבר כתב רש"י דאותו מלון סמוך למצרים היה:

שדוחה את הנגעים. קשה לי מאי קמ"ל כיון דאמר ר' יוסי שדוחה [את ה]שבת [החמורה כל שכן] (מאי רבותא) שדוחה את הנגעים אבל במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דאיכא למימר דרבי נחמיה סבירא ליה דאדרבא נגעים חמירא וכדכתבתי לעיל ושבת דנדחה לא אתא אלא בקל וחומר מנגעים והא דאמרת דדילמא צרעת לא חמירא אלא משום גברא דלא חזי. נראה לי דאיכא לסתור מדאשכחן טמאי מתים דאין דוחין העבודה כדאשכחן בפסחים [*פ"ז משנה ד'] ש"מ דליכא קפידא בגברא אי חזי אי לא אלא עיקר טעמא. משום חומרא דצרעת הוא שתדחה העבודה ולפי זה רב ספרא דאמר התם דלמא צרעת חמרה והקשו עליו התוספות שם דהא דחינן ליה משום דגברא הוא דלא חזי ונדחקו לומר דבדרך דחייא בעלמא אמר רב ספרא. ולדידי לקושטא דמלתא קאמר. ומ"ש הר"ב מהשמר עיין בפירושו למשנה ד' פ"ז דנגעים:

הנגעים. דמראות נגעים טובא אינון כדתנן בפ"ק דנגעים משא"כ שבת דכולהו שבתות חדא שמא הוא:

שכל המצות כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים. פירש"י וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך. וקשה לי דקרא לא משמע הכי אלא שהקב"ה א"ל לאברהם אבינו ע"ה שיהיה תמים לפניו ושהוא יתברך יתן לו הברית משמע שהתמימות יהיה קודם שיתן לו הברית ושהתמימות ענין בפני עצמו. ועוד קשה לי היכי איכא למשמע מינה כלל שעל ידי המילה נעשה תמים ודלמא אילו היה חסר מצוה אחרת לא היה ג"כ תמים אלא על ידי אותה המצוה. ולכן נראה לי דמקרא גופיה דייק דמאי התהלך לפני אלא שעד שלא היה נמול היה נופל על פניו כשנראה לו הקב"ה וכמו שכתוב בפירש"י בפסוק ויפול אברם על פניו (בראשית י"ו) וטעמא לפי שהוא בעל מום ואין ראוי להקרב לפני הקב"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו. ועל זה אמר לו הקב"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהיה תמים בלא מום וכן הוא ג"כ בפירש"י על והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:

שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה. ואע"ג דתנן בפ' ב' דמגילה דאין מלין אלא ביום מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. ועוד נראה לי דהכי משמע לי' קרא אם לא בריתי והוא ברית מילה. ופסוקי פסקינן לקרא בסכינא חריפא וכיוצא בזה צריך לפרש לזה הכתוב לדברי הר"ב במשנה ב' פרק קמא דאבות כמו שאכתוב שם בס"ד. ואומר יומם ולילה חוקות שמים וארץ גם שניהם לא שמתי וזה לפי שבששת ימי בראשית לא היו חוקות שמים וארץ אבל אור הראשון הבדיל בין יום ובין לילה ואותו אור גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר קרא שבין יום ולילה שהוא רמז לעולם הבא ובין חוקות שמים וארץ שהוא עולם הזה גם שניהם לא שמתי והיינו דתני את עולמו ולא תני העולם לרמוז לעולם הבא המיוחד להקב"ה ששם שכינת עוזו וכל שכן לעולם הזה שלא שמתי: