Tratados Nedarim - Capítulo 8 - Mishná 1

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. שַׁבָּת זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבֹא. שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם:

קונם יין. עד שתחשך. שכן דרך לשון בני אדם, כשאומרים היום רוצים לומר עד השלמת היום:

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל השבוע:

והשבת לשעבר. ואסור נמי ביום השבת, כי הוא בכלל השבוע שעבר:

חודש זה אסור בכל החודש. אם עומד באמצע החודש ואמר חודש זה, אסור עד תשלום החודש, ויום ר״ח להבא, ומותר ביום ר״ח כי הוא נמנה עם החודש הבא, ואפילו היה ר״ח ביום שלשים לחודש שעבר. וכן שנה זו, אם עמד באמצע השנה ואמר שנה זו, אסור עד תשלום השנה, ומותר בר״ה שהוא נמנה עם השנה העתידה לבא:

שבוע זה. היה עומד באמצע השמיטה ואמר שבוע זה, אסור עד תשלום השמיטה, והשביעית בכלל שמיטה שעברה: אם אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, שנה אחת, שבוע אחד, אסור מיום ליום. אם עומד באמצע היום ואומר יום אחד, אסור עד למחר כעת הזאת. וכן אם עומד בשמונה לחודש ואמר חודש עלי, אסור עד ח׳ לחודש הבא. וכן בשנה. וכן בשמיטה. וכן אם אמר קונם עלי יין יום סתם, או שבת, או חודש, או שנה סתם, אע״פ שלא אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, דינו מעת לעת. והאומר קונם עלי יין היום, אע״פ שהוא מותר כשתחשך, צריך שאלה לחכם, גזירה כשאמר היום שמא יבא להתיר כשיאמר יום סתם, דמיחלף ליה בין יום להיום, או בין שבת זו לשבת סתם. וכן כולם:

וראש חדש להבא. פירש הר"ב ואפילו היה ר"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ורא"ש השנה לעתיד לבוא. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא"ש. וז"ל רש"י. ולהכי קרי [ליה] לע"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא:

ואם אמר יום אחד וכו'. כתב הר"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר"ב דינו מעל"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק י' מה"נ. והר"ב נמשך אחר לשון רמב"ם בפירושו שלא כתב ג"כ החלוק דבמלקות: