Tratados Oholot - Capítulo 6 - Mishná 5 אהלות פרק ו׳ משנה ה׳

טומאה בין הקורות. בין קורות התקרה שהנסרים עליהן והמעזיבה על גבן. ומתניתין כר׳ יהודה דאמר כל מעזיבה לעלייה. והשתא קאמר שאם היתה טומאה בקורות שתחת המעזיבה ומחיצה שהיא דקה כקליפת השום חוצצת בין הטומאה לבית שאין הטומאה נראית בבית, אם יש במקום הטומאה פותח טפח. היינו שיש חלל טפח במקום הטומאה:

הכל טמא. הבית והעליה:

רואים את הטומאה כאילו היא אוטם. ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה:

היתה נראית לתוך הבית. שאין תחתיה כקליפת השום:

בין כך ובין כך. בין יש בה פותח טפח בין אין בה פותח טפח:

טומאה בין הקורות. פי' הר"ב בין קורות התקרה כו' ומתניתין כר"י כו'. שא"א ליישב משנה זו כרבנן דהשתא במעזיבה עצמה מחציה ולמטה הבית טמא. כ"ש בין הקורות. כ"כ הר"ש. והרמב"ם מפרשה לרבנן. והקשה עליו הראב"ד למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כו' ותירץ הכ"מ דאין כל המקומות שוים. שהרי שנינו בתוספתא כותל של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע כקליפת השום. והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה. דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין. כך חלקו בין מעזיבה לקורה. דמעזיבה היינו בנין ודינו ככותל בנין שחלקו בה בין כשהטומאה מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ. כך חלקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה. וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחלוק זה כתבו רבינו בפי' המשנה בטומאה בין הקורות. ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר. והוא הטעם לכותל בנין. אבל הקורה אינה עשויה ליבקע. ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ. והשתא מתניתין ה"פ הטומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה. הכל טמא. כלומר כל הבית טמא שע"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית. ואם אין בקורה טע"ט אינו מביא טומאה לבית ואינה מטמא' אלא כנגדה בין מלמעלה בין מלמטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם. כלומר רצוצה בארץ. ע"כ. ולפי' הר"ב והר"ש דמתני' רבי יהודה צריך ג"כ לחלק בין מעזיבה לבין הקורות דלא אמרינן במעזיבה רצוצה כיון שעשויה ליסתר ועיין במשנה דלקמן. ול' מהר"ם לר"י איצטריך לאשמעינן דאע"ג דאמר כל המעזיבה לעלייה בין הקורות בתר תרוייהו שדינן להו. ע"כ:

פותח טפח. ל' הר"ב היינו שיש חלל טפח כו'. עיין מ"ש במשנה ז פ"ג:

הכל טמא. ל' הר"ב הבית והעלייה. מדקתני הכל ולא קתני בית כדקתני בסיפא מכלל דאתרוייהו שדינן לה. הר"ש. ויש טעם לדבריו מר"פ דלקמן עיין שם:

כאילו היא אוטם. פי' הר"ב ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה. כנפש אטומה דתנן באידך פירקא הנוגע בה מן הצדדין טהור. הר"ש. והתם תנן בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אלא חדא מתרתי נקטי. ואין לומר דהכא אילו בוקעת ויורדת א"כ כשירדה נמצא הבית מאהיל וממלא כל הבית. דהא האהל חוצץ לטהר כדאיתא בריש פרקין. וכ"פ הרמב"ם בהדיא במשנתינו [וז"ל] נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה [שכנגדה] לבד בעליונות ושפלות. ע"כ. אבל מהר"ם היה מפרש מתחלה ג"כ בענין זה. ובמגדל חזר בו ומפרש דאה"נ דהכא נמי מטמא כל מה שבבית ושבעלייה. דכיון דטומאה בוקעת לתוכן כל מה שבהן טמא. וליכא בינייהו דרישא וסיפא אלא לטמא הכתלים לנוגע בהן. דהכא באטום הנוגע מן הצדדין טהור. וכתב עוד וכמו שאני מפרש כאן הכל טמא ואפילו הכתלים משום דהוי לי' כקבר סתום כן אני מפרש בסמוך [ריש] פ"ז כל העליות שהן ע"ג אפילו הן עשר טמאות דהוי להו כקבר סתום וע"ש. ובהכי מיירי כולה ההיא בבא ע"כ. ועיין פ"ט משנה יג:

[*היתה נראית כו'. פירש הר"ב שאין תחתיה כקליפת השום. וכן כתב הר"ש. וק"ק לי שמשנתינו היתה לה לשנות כך אם אין תחתיה כו'. ונ"ל דמשום הכי מפרש הרמב"ם שענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם. ע"כ. ואע"פ שהכסף משנה כתב דפשטא דמתניתין משמע אם אין תחתיה כו' היינו שאין נ"ל להכ"מ שהטומאה תטמא מפני שהיא נראית למראית העין. שהרי עכ"פ יש דבר החוצץ]:

הבית טמא. ועלייה טהורה. הר"ש: