Tratados Parah - Capítulo 11 - Mishná 4 פרה פרק י״א משנה ד׳

בל הטעון ביאת מים מדברי תורה. כגון הנוגע בכל אבות הטומאות:

מטמא את הקודש ואת התרומה. לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

לאחר ביאתו. שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

וחכמים אומרים פוסל בקודש. כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי:

ואם בא אל המקדש. כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:

כל הטעון ביאת מים. פי' הר"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר"ב במשנה דלקמן:

*[מטמא את הקדש ואת התרומה. מ"ש הר"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]:

ואת החולין ואת המעשר. פי' מעשר שני. ותמיהני דה"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין: *

[מטמא את הקדש. והכי סתם לן תנא במ"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ"פ הרמב"ם בכאן. ובחבורו רפ"י מה' אבות הטומאות *(גם בפ"ז מה"טא הל' ה'). ושם בנדה הארכתי יותר בס"ד ד"ה כמגע):

ופוסל את התרומה. מן התורה. כ"פ הר"ב בסוף זבים ועמ"ש שם בס"ד (ד"ה טבול יום):

ואם בא אל המקדש כו'. ורמינהו דבספ"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ"ק דאהלות (משנה ב'). ובפ"ג מה' בית המקדש (הלכה י"ד) נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ"ש בהשגה לפ"ה דטומאת מת (הל' ה') ומש"ה נדחק הכ"מ בפ"ג מהב"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ"ש בריש עירובין (מ"ב). ועוד במ"ג פ"ז דאהלות (ד"ה וב"ה). ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג"כ כמ"ש הכ"מ דלשאר מילי קאי. וא"ת ולהרמב"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה:

בין לאחר ביאתו. כדתניא בנזיר פרק ג' מינים (נזיר דף מ"ה) טמא יהיה לרבות טבול יום. הר"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ"ק דכלים וע"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס"כ נמי חייב *(מקרא דעוד טומאתו בו) ומ"ש הר"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים: