Tratados Zavim - Capítulo 2 - Mishná 1

הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה, אַף הַגֵּרִים, אַף הָעֲבָדִים, בֵּין מְשֻׁחְרָרִין בֵּין שֶׁאֵינָן מְשֻׁחְרָרִין, חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סְרִיס אָדָם, סְרִיס חַמָּה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה, מִטַּמְּאִין בְּדָם כָּאִשָּׁה וּבְלֹבֶן כָּאִישׁ, וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק:

הכל מיטמאים בזיבה. הכל, לאתויי תינוק בן יומו שהוא מיטמא בזיבה:

אף הגרים. דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גריס ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם איש, לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש:

ומיטמאין בדם כאשה. שאין האשה מיטמאה בלובן אלא באודם, דדם כתיב בה שהוא אדום:

ובלובן כאיש. דזובו כתיב גבי איש. והוא דומה למי בצק של שעורים:

וטומאתן בספק. אם ראו לובן, שמא הן אשה, ולובן טהור בה. ואם ראו אודם, שמא הן איש, ואודם טהור גביה. אבל אם ראה לובן ואודם כאחד, טומאתן ודאי ממה נפשך, ושורפין עליהם את התרומה, אבל אין חייבים עליהם על ביאת מקדש, דגבי שילוח טמאים כתיב (במדבר ה׳:ג׳) מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס:

הכל מיטמאין בזיבה. כתב הר"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ"ד דנדה דף ל"ב *[ונ"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ"ש במשנה ב' פ"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י"ג שנה. כדתנן בפ"ה דאבות משנה כ"א. וממעט הפחות מכן:

סריס אדם וסריס חמה. מפורשים במשנה ד' פ"ח דיבמות]:

טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'. ואע"ג דבסוף פ"ח דיבמות ריש דף פ"ג. פסק הר"ב [צ"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ"ג דנדה דף כ"ח [ד"ה אר"נ]. וכבר כתבתי כן ג"כ בסוף פ"ח דנזיר:

מטמאין בדם כאשה. כתב הר"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר"ש:

ובלובן כאיש. ל' הר"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ"ש הר"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ"כ הר"ש. ולעיל ברפ"ק כתב הר"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע"כ. ורמב"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש"ה כתב בש"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו':

וטומאתן בספק. כתב הר"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ"ג דנדה דף כ"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ"ש בספ"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע"כ: