Tratados Zavim - Capítulo 4 - Mishná 5

עֶשֶׂר טַלִּיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּנֶגְדּוֹ, כָּרַע הַזָּב, טְהוֹרִין. כָּרְעוּ הֵן, טְמֵאִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בִּיחִידִי, טָמֵא. וּבִמְרֻבִּין, טָהוֹר, שֶׁאֵין אֶחָד נוֹשֵׂא אֶת רֻבּוֹ:

עשר טליות. לשון רבים של טלית. ועשר לאו דוקא, דאפילו אלף טליות ואבן גדולה על גבן, וישב הזב על האבן, כל הטליות שתחתיה מיטמאות מושב, דמשכב ומושב מיטמאין תחת אבן מסמא:

כרע הזב טהורים. מדין משכב, אבל טמאין במשא הזב:

ביחידי. משכב אחד:

טמא. שהרי רוב הזב נישא עליו:

ובמרובים. במשכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב:

שאין אחד מהן נושא את רובו. דכי כרעו הן, אין רובו של זב נישא על אחד מהן, אלא כל אחד מהמשכבות נשא מיעוטו של זב:

עשר טליות כו'. כתב הר"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת"כ במשנה ג' פ"א דכלים (ד"ה שהוא):

כרעו הן טמאין. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ"ב) כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב"ם:

רבי שמעון אומר ביחידי כו'. וכה"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר"ב שאין הלכה כמותו. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן: