Tratados Kilayim - Capítulo 7 - Mishná 8

עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה וְזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר:

עציץ נקוב. שיש בו נקב כדי שרש קטן וזרע בתוכו:

מקדש בכרם. אם הניחו בכרם או בארבע אמות של עבודת הכרם מקדש כאילו נזרע בארץ:

אסורין ולא מקדשין. לא יביא זרע לתוכו לכתחלה ואם הביא לא קדש דלא הוי כזורע בארץ. ואין הלכה כר׳ שמעון:

המעביר עציץ נקוב בכרם. עציץ נקוב שיש בו תבואה שהביאה שליש, והעבירו בכרם שיש בו ענבים כפול הלבן, ולא הניחו בארץ אלא העבירו תחת הגפנים בלבד, אם הוסיפו הזרעים בדרך העברתו חלק ממאתים על מה שהיו תחלה, אסור הזרע שבעציץ, אבל הגפנים לא קדשו כיון שלא הניחו בקרקע. ולעיל בפרק כרם שחרב פירשנו כיצד רואין אם הוסיף אחד ממאתים:

[*ורבי שמעון אומר זה וזה אוסרין וכו'. וה"נ שטתו בספ"י דשבת ועיין מ"ש בזה במ"ט פ"ב דעוקצין]:

המעביר עציץ נקוב. כתב הר"ב שיש בו תבואה שהביאה שליש. היינו לאית דגרסי לעיל משתשליש. ולאית דגרסי משתשריש. ה"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה:

אם הוסיף במאתים אסור. בפרק כל שעה (פסחים דף כה) אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

אסור. פי' הר"ב הזרע אבל הגפנים לא קדשי כיון שלא הניחו בקרקע. הכי משמע בירושלמי דמעביר עציץ באויר הכרם לכ"ע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר הזרעים נאסרים אע"ג דגפנים לא נאסרו ולישנא דמתני' נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תני אסור ולא תנן קידש. ועי' בפירוש [הר"ב] מ"ו פ"ק דערלה ומ"ש שם. אבל הרמב"ם מפרש דבגמ' התנה באיסור דהכא ובלבד שיניחהו תחת הגפן. וא"כ לענין קידוש הגפנים תנינן וכן נראין דבריו בחבורו סוף פ"ה. וקשיא דלתני קידש. גם נראה מדבריו שם דכשלא הניחו בארץ וכו' דלא נאסרו גם הזרעים ומן הירושלמי לא נראה כן. והגמ' שהזכיר לא הראנו מקומו איה. ובתוספתא אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן הרי כמו הירושלמי. ואמנם בטעמו של הירושלמי והתוספתא נראה דאוסר זרע העציץ לפי שבו נעשה צד איסור ואע"ג שלפי האמת אינו כלאים שהרי לא קידש אפ"ה בדרך קנס אסרוהו ואשכחן כה"ג בבבלי פ"ב דמנחות דף טו אלא דאותה סוגיא כרב דפסק כרבנן דר"י ור"ש כמו שהעלו שם בתוספות ולא כמו שהעלו בס"פ הערל. ובירושלמי לעיל אמתני' ד במסכך גפנו איכא פלוגתא בכהאי גוונא ופוסק הרמב"ם בפ"ה דקידש גפנו אע"פ שלא קידש התבואה שאינה שלו וזה לא תקשה על מה שפסק בכאן דשאני התם שעשה קידש אלא שמה שאינו שלו אינו יכול לקדש. משא"כ הכא דלא עשה אלא העברה בעלמא. וגדולה מזו דבסערתו הרוח דלעיל מ"ז פ"ה פוסק הרמב"ם כפי מ"ש בספ"ה [מה"כ] דדגן ידלק כשימצאהו דגן ואז לא ישרף הגפנים. דאילו כשראה וקיים ישרף גם הגפנים והתם בכולו שלו איירינן דהא כשקיים ישרף הכל ואפ"ה ל"ק דהתם נשרשו הזרעים בארץ. ואע"פ שהיה באונס הרוח. מ"מ ע"י זריעתו בשדה הלבן בא לו זה שסערתו הרוח. והנה נשרשו בארץ ולפיכך מחמירין לדלוק הדגן אע"פ שלא קיימם והגפנים מותרים משא"כ הכא דאע"ג דהוא עצמו מבלי אונס או מכריח העביר העציץ. מ"מ בהעברת אויר הכרם לא אכפת לן כלל זו היא סברת הרמב"ם ועוד משכחת בדברי הרמב"ם בפ"ה [מה"כ] סי' י"ד דזרעים שזרע נאסרו משום קנס אע"פ שהבוסר לא נאסר. והטעם מבואר ממה שכתבתי: