Tratados Shabbat - Capítulo 14 - Mishná 1

שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב. וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר, הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָּדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:

שמונה. החולד והעכבר כו׳. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:

הצדן חייב. שיש במינן נצוד:

והחובל בהן חייב. דיש להן עור והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. א״נ כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:

ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:

שלא לצורך פטור. דאין במינן נצוד:

חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור. שהרי נצודים ועומדים הן:

והחובל בהן חייב. דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי״ל כל המקלקלים פטורים:

והחובל בהן חייב. פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ"פ מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד במ"ג פי"ב. ומ"ש הר"ב דקי"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ"ש בפ' דלעיל משנה ג':

שלא לצורך פטור. פי' הר"ב דאין במינן נצוד. וכ"כ רש"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור"ת מחקו מן הפירושין ע"כ. וכתב הר"ן דהה"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ"ד. ותמה אני על הר"ב והרמב"ם שהם סוברים דאין הלכה כר"ש בספ"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב:

חיה ועוף שברשותו. פירש הר"ב שהרי נצודים וכ"כ רש"י ועיין במ"ה פרק דלעיל: