Tratados Shabbat - Capítulo 6 - Mishná 5 שבת פרק ו׳ משנה ה׳

חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:

בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:

בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:

לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:

פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:

במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:

שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:

לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע״פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא״כ קשור ומהודק:

בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה:

ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השינים:

שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:

ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:

רבי מתיר. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:

וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה:

ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב:

לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ':

[* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]:

ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד:

ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים: