Tratados Shabbat - Capítulo 16 - Mishná 7 שבת פרק ט״ז משנה ז׳

כופין קערה. של חרס על גבי הנר ובלבד שלא יכבה. ואע״פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה בצריך למקומו של כלי דשרי לטלטלו לצורך מקומו:

ועל צואה של קטן. לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה, אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולים, מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא, הילכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך:

מעשה בא. כפיית כלי על עקרב:

בערב. שם מקום:

חושש אני לו מחטאת. דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכים וממיתין ודאי, אלא פעמים ממיתין ופעמים אין ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו, אסור:

כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר"ב ואע"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי"ל כוותיה וראיית הרז"ה ז"ל לפסוק כר"י כבר דחאה הרמב"ן בסוף מסכת שבת. והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פכ"ה מה"ש כולם פסקו דלא כר"י ועיין בפרק י"ח משנה ב':

ועל צואה של קטן. כתב הר"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר"ב וה"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך:

ועל עקרב שלא תישך. כתב הר"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי"ד. אבל תימה מדתנן בפ"ב דעדיות מ"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב"ם בחבורו פ"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה"ה דחייב ועמ"ש במשנה ב' פי"ח: