Tratados Keilim - Capítulo 1 - Mishná 1

אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בַּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא:

אבות הטומאות. השרץ. שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני, החולד והעכבר וכו׳, הן אבות הטומאות לטמא אדם וכלים הנוגעים בהם במותם. ושיעורן לטמא בכעדשה. שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה אבל האברים אין להם שיעור, אפילו פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין. ודוקא כשהוא לח השרץ מטמא, ואינו מטמא יבש, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם, כעין מותם:

ושכבת זרע. דוקא ש״ז דישראל וגדול, אבל דנכרי אינה מטמאה אפילו מדרבנן, דקריו של נכרי טהור גמור. וכן שכבת זרע של קטן נמי לא מטמאה, דכתיב (שם ט״ו) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, איש ולא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד דאין ביאתו ביאה. ושיעורה לרואה, במשהו, אפילו כעין חרדל. ולנוגע, בכעדשה. ודוקא ש״ז לחה מטמאה, דכתיב שכבת זרע, בראויה להזריע. ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות, שמע מינה דאינו אלא ראשון לטומאה, והכי תנן בסוף מסכת זבים, בעל קרי כמגע שרץ, דלא הוי אלא ראשון:

וטמא מת. אדם שנטמא במת. אבל כלים שנגעו במת הן כמת עצמו, והנוגע בהן נעשה אב הטומאה. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנגעו במת, הוו אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה כאדם, כדתנן פרק קמא דאהלות. אבל כלי חרס ואוכלים ומשקים שנגעו במת אין נעשים אב הטומאה. ודוקא ישראל נעשה אב הטומאה כשנגע במת. אבל לא נכרי וכן נפל שנולד בן ח׳ אינו מקבל טומאה אם נגע במת:

ומצורע בימי ספרו. מצורע שהוחלט באחד מן הנגעים ונתרפא, והוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובשמיני מביא קרבנותיו, ואותם שבעת ימים קרויין ימי ספרו, ומטמא אדם, דנאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספרו, מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר י״ט:כ״א) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים:

וכלי חרס באויר. כשנפלה טומאה באויר כלי חרס, בין נגעה בכלי בין לא נגעה, נטמא הכלי. ואם נגעה הטומאה בכלי מבחוץ, לא נטמא בנגיעה זו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו׳ יטמא, מתוכו נטמא ואינו נטמא מאחוריו:

ואינם מטמאין במשא. דכל הנך אבות הטומאות דחשיבי הכא כתיב בהו הנוגע ולא כתיב בהו הנושא:

אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דב"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:

השרץ. לשון הר"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ"ו פ"ט דחולין. וכתב הר"ב לטמא אדם וכלים. וז"ל הר"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ"ז דנזיר דנ"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ"ש הר"ב אבל האברים כו' כדתנן במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין במ"ג פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ"ז דנדה:

ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן (נדה דף מג). מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף סד). הר"ש. ומ"ש הר"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע"ג דפירש במ"ג פ"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ"ש הר"ב. וכן ש"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ"ש הר"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ"ה דנדה (דף מג) ופירש רש"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ"ג ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי"א. ושם אאריך בזה בס"ד:

וטמא מת. כתב הר"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ"ש בס"ד משמא דגמרא בריש פ"ט דנזיר. ומ"ש הר"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ"ב דב"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה מ"ג:

ומי חטאת. עיין בפי' הר"ב מ"ג פי"א דפרה:

שאין בהן כדי הזייה. כתב הר"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ"ש במשנה ז' פ"ג דפרה) תרתי ש"מ (צ"ל א"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע"כ. והרמב"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ"כ בחבורו ריש פט"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ"ש הר"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ"ש בסוף מתני' דלקמן]:

כדי הזייה. וכמה הוא תנינן לה במ"ה פ' בתרא דפרה:

במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב"ם: