Tratados Keilim - Capítulo 5 - Mishná 11

תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, טָהוֹר, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת. נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק, עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה, אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה. כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה, וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, נִקְּבָה, נִפְגְּמָה, נִסְדְּקָה, עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין, טְמֵאָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִבִּפְנִים טְמֵאָה, וּמִבַּחוּץ טְהוֹרָה:

של אבן ושל מתכת טהור. של אבן טהור לגמרי. ושל מתכת טהור מדין כלי חרס, שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה:

וטמא משום כלי מתכות. שמקבל טומאה מגבו ונעשה אב הטומאה. ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ, את שיש בו נתיצה:

ניקב נפגם נסדק. ועשה טפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק. או שעשה על פיו תוספת של טיט, טמא, כדין תנור של חרס:

וכן בכירה. וכן שיעור נקב של כירה, כדי שיצא ממנו האור, כשיעור נקב של תנור:

ועשה לה פטפוטין. הכא לא תני ועשה לה טפילה, [לפי] שאין עושין טפלה לכירה שניקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור, אלא כשניקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין, הן רגלי הכירה כמו טריפי״ד בלע״ז, שהכירה יושבת על אותן פטפוטין:

מרחה בטיט. טהורה. שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו, אבל לא בכירה, לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדרה. ואין. הלכה כר׳ יהודה:

תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:

טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:

עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:

עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:

מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ: